נפילת חוליית פלמ"ח קו המים 9.12.1947

ב 1947, נפתרה בעיית במים בנגב, עם הנחת צינור המים מקדוח המים בניר עם לקו הנגב המערבי (עד דנגור – התיישבות נירים בראשונה) והמזרחי (עד חצרים).

הערבים התנגדו להנחת צנור המים על אדמתם, באישור שלטונות המנדט, הניחו את קו המים לצד אם הדרך המנדטורית. רוב הקו היה מוצנע באדמה בעומק 30-40 ס"מ, עובדה אשר אפשרה לערבים לחבל בצינור ע"י ירי או בעזרת מקוש.

כדי לשמור על קו המים, הורכבה קבוצת שומרים שפטרלה לאורך הצינור בטנדר פתוח. כדי לתגבר את השמירה, בקו המים באזור הנגב המערבי, הוחלט להוריד לגבולות,הכשרות מגוייסות של הפלמ"ח.

עליהם הוטל ללמוד את דרכי הסביבה, היות ובמפות האזור המנדטוריות, רבו השבילים שלא סומנו. מדי יום, יצאה מחלקה ללמוד את השטח, לרשום ציוני דרך, לאבטח את הצינור ולחבור לקיבוץ נירים (דנגור).

ב 9 בדצמבר 1947 יצאה מגבולות מחלקה, שמונה חברי גרעין הכשרה פלמ"ח נען גבולות והתשיעי המ"כ אסף שכנאי, כאשר מסלולה עובר מערבית ל'תל פארעה' (כיום תל שירוחן, ע"י נחל הבשור בקירוב לפארק אשכול), בעקבות קו המים והמסתיים בנירים.

מכאן והלאה הנני מביא עדויות שנאספו ותועדו בארכיון גבולות:

אברהם אדן 'ברן' (חבר נירים - דנגור):

"הם הגיעו לחצר דנגור באפיסת כוחות – שלושה צעירים, חיוורים ורטובים מזיעה ובפיהם סיפור זוועה: בשעת בוקר יצאנו שמונה בחורים ובחורה אחת, מרים שחור, מגבולות לסיור באזור – כדי להכיר את הסביבה. התשעה הגיעו ל'תל פארעה' ומשם פנו מערבה. כקילומטר אחד ממזרח לכפר בדואי קטן, שועוט, במסעף דרכים, פנו בטעות לדרך הלא נכונה, שהובילה אל "רחוב" היחיד של שועוט. במרכז הכפר, ליד הבאר נקהלו סביבם ערבים מצויידים באלות ובגרזינים. ברשותם של הצעירים היו – כמנהג חוליות ההגנה בראשית מלחמת העצמאות – 2 רימונים וסטן מפורק לשלושה חלקים, טמון בתוך תרמיליהם של שלושה מהם. לנוכח ההתקהלות המאיימת פקד מפקד הכיתה, אסף שכנאי, על אנשיו להוציא את הנשק המוסתר, אלא שהערבים הספיקו לחטוף את אחד מחלקי הסטן. במצב דברים זה, פקד אסף לסגת מערבה והצעירים פתחו בריצה.

המשך ההשתלשלות ברור פחות. על פי סיפורי הניצולים החל מרדף אחר הנסוגים, כשהערבים רודפים אחריהם, רכובים על גבי סוסים. עפ"י גירסה אחת הטילו כנגד הרודפים את שני הרימונים שהיו ברשותם, מעשה שגרם להשתהות מה של הערבים, אך זה לא עצר את הרודפים. לא היה עוד במה לעמוד מול הערבים שטופי האיבה. שישה מבני החבורה ובניהם הבחורה, נרצחו בידי הערבים במקום שנלכדו – באכזריות, בגרזינים. הניצולים ראו את מעשי הרצח הזוועתיים ובהיותם מחוץ לטווח השגתם של הרודפים."

מוטקה (אחד הניצולים):

"צעד צעד ואנו נפרדים מהכיתה השניה ליד התל כעץ השולח שני ענפיו לצדדים. בהסתכלי אחורה, הספקתי לראות את ראשיהם שהם גולשים לוואדי. החזרתי את מבטי כלפי כיתתי – אנו ממשיכים לצעוד. כולנו זקופים ורעננים, בשורה ישרה, מבטינו מופנים קדימה. ללא כל פחד צועדים קדימה. תשעה אנו בשורה, שמונה נערים ונערה אחת. זכורני רגע זה לפני כניסתנו לכפר, באותו מסע צריכים היינו להגיע לנירים: מסע סיור של כיתה המתנהל יום יום בנגב, לשמירת הביטחון וההגנה במקום.

נכנסנו לכפר בלי כל חשש וללא פחד, כי לא ידע איש מאיתנו את מה שעתיד להתרחש.

אגב הליכתנו זה, הגענו לבאר הפר ופה היה הדבר. לפתע יצא ערבי מבין הבתים והתחיל לירות בנו, מיד הופיעו עשרות ערבים, שניסו להכותנו ואנו כלל לא פיללנו למאורע זה.

הוצאנו את נשקנו, אבל היינו רק יחידה קטנה מול כפר שלם, עמדנו איתן במה שהיה בידנו.

באופן מיוחד זכורה לי עמדתם הנועזת של יעקב, אסף ואריה אשר נחטפו ראשונים בידי הפורעים, החילונו לסגת, הם רדפו אחרינו וידם השיגה את מרים, מאיר ויוסף – נשארנו שלושה. המשכנו לרוץ לכיוון נירים כשאנו משאירים את הנרדפים והמרצחים מאחרינו. עייפים חסרי נשימה עמדנו לרגע, הסתכלנו אחורה – אין כל אדם, לא הם ולא חברינו. הרע והדאגה ריסקו את לבותינו, מה קרה ומה יקרה עם הנשארים, איך יצאנו מול המאורע, לא ברור היה.

הגענו לנירים באין אונים, משם נסענו לחברתנו בגבולות."

יוסף ק, חבר הכשרת פלמ"ח נען:

"מדי יום היינו יוצאים לסביבה על מנת להכיר אותה והנה באותו היום, יצאנו שתי כיתות מגבולות לסייר את הסביבה, כפי שהיינו עושים זאת יום יום. הלכנו עד תל פרע (שירוחן), זהו תל גבוה שממנו אפשר לראות שטח גדול ולצפות יפה על הסביב. כיתה אחת שלי, עלתה על התל וכיתה שנייה הלכה כלפי הכפר הערבי שועוט ושם אירע המקרה: מסיתים ערבים שהגיעו למקום, אספו את תושבי הכפר והסיתו אותם נגד היהודים. בראותם קבוצת יהודים מתקרבת המריצו את תושבי הכפר לעלות עליהם ולרצחם, כי לדברי המסיתים באו לתקוף את הכפר. מתוך ההמון יצאו מרצחים עם רובים והתחילו להמטיר אש על החברים. שכלנו שישה חברים יקרים, שיחד איתם חתרנו להגשמה.

שמעון אלוני (מפקד האזור חבר גבולות):

" ב 9 בדצמבר יצאו תשעת הצעירים מגבולות לסיור אבטחת תוואי הדרך שהוביל לישובים, אורים, צאלים, גבולות, נירים. נשקם כלל שני רימוני יד וסטן אחד. מחשש התקלות עם המשטרה הבריטית, פורק הסטן וחלקיו פוזרו בכליהם של אנשי החוליה. כשהגיעו אנשי החוליה ל'שייח נוראן' (שם יושב כיום קיבוץ מגן), תעו בדרכם והדרימו יתר על המידה. עד מהרה מצאו עצמם במבואות הכפר הערבי שועוט (כיום חוות צאלה), שם גם פגשו בכניסה לכפר, שני שוטרי מכס מזוינים שבירכום לשלום ואף אפשרו להם להיכנס לתוככי הכפר.

משהתקרבו למרכז הכפר הוקפו אנשי החוליה ע"י המון ערבי מוסת, הצעירים היהודים נלחמו על חייהם. בסכינים וחרבות התנפלו הצעירים הערבים על אנשי החוליה, רק שלושה מבין התשעה נחלצו והצליחו להגיע לנירים."

מיומנו של ד"ר ישראל דיאמנט (הרופא מגבולות):

"ביום 9.12.1947 חל באזורינו אירוע מזעזע מצד הערבים עלפי בחורינו. כיתת סיור לאורך קו המים שכללה 8 בחורים ובחורה, טעו בדרכם והגיעו בטעות לכפר שועוט, ללא כל התגרות מצדם הסתער עליהם המון פרוע ומוסת. 3 חברים הצליחו בכוחות על אנושיים להימלט לנירים ואילו הבחורה ו 5 בחורים נלקחו וגורלם לא נודע. ביקשנו את עזרת המשטרה הבריטית, לעת ערב הופיעו בגבולות שתי מכוניות ג'יפ בהן 2 שוטרים בריטיים ו2 שוטרים ערבים. הם באו לקחת אותי את הרופא, צרפתי כעוזר את שמעון מגבולות. עם שקיעת החמה הגענו למבואות הכפר נתקלנו במטר יריות מכל הכיוונים. בנס לא נפגענו ונסוגונו. שמעון חזר לגבולות ואני הצטרפתי עם הבריטים למשטרת באר שבע. למחרת חזרנו עם כח משטרה מתוגבר לפר, הכפר נמצא נטוש מיושביו ובמוצאות הכפר אספנו גופות פזורות ומרוטשות של הלוחמים. הם היו הקורבנות הראשונים שנפלו בנגב, בשבילי וחברי ההכשרה זו היתה הפעם הראשונה שנפגשנו עם המוות וקרבנות המלחמה."

לזכרם של ששת הנופלים, הקים קיבוץ גבולות בסוף שנת 1999 אנדרטה בצומת גבולות (מקום הכפר שועוט),כשאת עיצוב האנדרטה תרם בן גבולות אדר' יפתח אלוני.

הקק"ל חידשה חורשה לזכרה של מרים שחור ז"ל מלוחמות הכיתה 1.5.2003

לידיעתך

עדכון שנה

עם שליחת הטופס, נשלח מייל לחברך עם קישור לתוכן

יצירת קשר

ניתן לשלוח בקשות, הערות או שאלות. אנו נשמח לענות לכם בהקדם

מה תרצו להוסיף?